החלטה בתיק רע"פ 4602/04

                   המבקש הורשע - על-פי הודאתו - בעבירה של הסעה שלא כדין, עבירה כהגדרתה בסעיף 12א (2) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, בכך שהסיע שמונה מתושבי האיזור באמבולנס מרמלה לכיוון צומת שילה מבלי שלנוסעים הייתה אשרת שהייה כדין בישראל.

           בית-משפט השלום ברמלה גזר על המבקש שלושה חודשי מאסר לריצוי בפועל, שישה חודשי מאסר על-תנאי ושמונה חודשי פסילה מהחזיק ברישיון נהיגה. בגוזרו את הדין נתן בית-המשפט דעתו לעבר הפלילי של המבקש, להיעדר המלצה מטעמו של שירות המבחן, ולהלכות הכלליות בעניין הצורך להחמיר בימינו בענישתם של המסיעים שוהים בלתי-חוקיים.

           המבקש ערער על גזר-דינו לפני בית-המשפט המחוזי, ובערעורו טען כי בית-המשפט החמיר עימו ביתר, בייחוד נוכח נסיבותיו המשפחתיות - היותו גרוש מאישתו וילדיו הקטינים נתונים במשמורתו. עוד ביקש המבקש כי יוקל בעונשו נוכח העובדה כי הסיע את תושבי האיזור בכיוון שמתחומי הארץ אל עבר תחומי האיזור, היינו כלפי חוץ ולא כלפי פנים. בית-המשפט המחוזי לא מצא לנכון להתערב בעונש המאסר בפועל שהוטל על המבקש, אך קבע - בהסכמת המדינה - כי עונש הפסילה מהחזיק רישיון נהיגה יקוצר לתקופה של שישה חודשים.

           בבקשת רשות הערעור שלפניי חוזר המבקש על טיעוניו ולפיהם יש להקל בעונשו נוכח נסיבות העבירה ולאור מצבו המשפחתי. כן מעלה המבקש טענה נוספת (אותה תומך הוא בכתבה מן העיתונות), ולפיה במקרה אחר שבו היה מעורב אדם בהסעתו של שוהה בלתי-חוקי - אשר הסתבר בדיעבד כמחבל - הסכימה הפרקליטות לעיסקת טיעון כי ייגזר עליו עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות. לטענתו, משיקולים של שיוויון, יש להקל בעונשו כך שגם הוא לא ירצה עונש של מאסר בפועל.

           דין הבקשה להידחות. הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית או אחרת בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הספציפי של המבקש והמצדיקה מתן רשות ערעור לערכאה שלישית. כידוע, טענות כנגד חומרת העונש או קולתו אינן מקימות עילה לקיום דיון בגלגול שלישי אלא במקרים נדירים ומיוחדים, ועניינו של המבקש אין הוא בא בגידרי מקרים אלו (ראו: רע"פ 1950/03 עזריה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"פ 831/97 מסיקה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

           כך גם לגופו של עניין, שלא שוכנעתי כי העונש שנגזר על המבקש עונש חמור הוא ביתר. כך אמרתי בעבר בעניין חומרתה של עבירה על סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל:

אין צורך להרחיב דיבור על הסיכון הרב הנילווה בימינו להסעתם של תושבי שטחים אל תוככי מדינת ישראל. בימים כתיקנם - והיו ימים כאלה לפני שנים מספר - היה מעשה כמעשהו של העורר מעשה שניתן היה לעבור עליו לסדר היום גם אם לעונשו בעונש קל. לא כן הוא המצב בימינו אלה, ימים של דם ואש. ענייננו בחיי אדם, לא פחות, ומכאן החומרה הייתרה שיש לראות בה מעשה כמעשהו של העורר. אכן, לא בכדי תיקן המחוקק את חוק הכניסה לישראל, בהוסיפו לו את הוראת סעיף 12א (הוראת חוק שעניינה הוא "הלנה, העסקה והסעה שלא כדין"), והדברים מדברים בעדם.

בש"פ 8303/03 פקיה אסמעיל נ' מדינת ישראל (לא פורסם). ראו גם: רע"פ 1751/04 עדנאן חוסני עזאם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).

           דברים אלה נכונים הם גם לגבי מי שמסיע שוהים בלתי-חוקיים לכיוון האיזור. מדיניות הענישה לגבי עבירות של הסעת שוהים בלתי-חוקיים מדיניות מחמירה היא, והמקרה שלפנינו אינו מצדיק כי נסטה ממנה. נהפוך-הוא: יש אף להביא במניין השיקולים לחומרא את הנסיבות הספציפיות של המקרה דנן, שהמבקש הסיע ברכבו לא פחות משמונה שוהים בלתי-חוקיים, וכי עשה שימוש ברכב המסומן כאמבולנס. אינני מוצא ממש בטענתו של המבקש כי נוכח עקרון השיוויון יש להשוות את עונשו לעונש שנגזר על אותו אדם אחר שהורשע באותה עבירה. ראשית, אין באפשרותי להשוות בין המקרים על-פי כתבת עיתונות בלבד. שנית, ובכך העיקר: אותו מקרה שאליו מבקש המבקש להידמות משקף אך חריג לכלל שבהלכה הפסוקה בדבר רמת הענישה הנהוגה.

           הבקשה נדחית. ממילא נדחית עימה הבקשה לעיכוב ביצוע.

היום, כ"ו באייר תשס"ד (17.5.04)

                                                                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: